מדינת ישראל עומדת בפני משבר חברתי עמוק. החוזה החברתי שלה קרס, החברה מפוצלת לעומק בין מגזרים, והמדינה משותקת בין שני מודלים כושלים: ריכוזיות כופה אחידות מול ביזור מפורר המבוסס על אינטרסים מגזריים צרים. כמחצית מתלמידי כיתות א' חיים ב"חצר אחורית" לא מוסדרת, ללא פיקוח מדינתי וללא הגנה על זכויות הפרט.

החוזה השלישי מציע דרך שלישית - מודל המבסס רשויות קהילתיות מוכרות בחוק עם אוטונומיה מורחבת לצד פיקוח מדינתי אדוק. זהו מעבר ממדינת מגזרים למדינת קהילות: חוזה אחד רב פנים, שבו אזרחים בוחרים להשתייך לקהילות וולונטריות המספקות שירותי חינוך, רווחה ותרבות מותאמים - תחת פיקוח ורגולציה המבטיחים זכות יציאה מוחלטת, שקיפות והגנה על הפרט.

המודל ייצור "ריבוי אחדותי" - חברה שבה הגיוון הוא מקור כוח, ולא חולשה. חברה המשלבת את עומק המסורת הפוליטית היהודית עם מודרניות, ומחליפה את "מערכת ההפעלה" של המדינה: מבנה משולש של קהילה-עיר-מדינה, בדימוי בית ישראלי עם שלד (עקרונות יסוד משותפים), סלון (זהות משותפת) וחדרים (ריבוי פנים קהילתי).